העלייה לארץ ישראל
תחילה, שלחו את המשפחה להתגורר בפרדס חנה. שם גרו במחנה עולים. אחר כך עברו למעברה ברעננה, שם חיו מספר שנים בתנאים גרועים מאד באוהלים.
אחד הזיכרונות הקשים מתקופת המעברה: באחד החורפים, היה מבול חזק מאוד, אשר העיף את האוהל בו הם גרו. כל הרכוש שהיה באוהל נרטב וחלקו אף נהרס.
לאחר מספר שנים ובמאמצים מרובים, הצליחה המשפחה לקנות דירת שיכון בבת-ים.
תחילה, שלחו את המשפחה להתגורר בפרדס חנה. שם גרו במחנה עולים. אחר כך עברו למעברה ברעננה, שם חיו מספר שנים בתנאים גרועים מאד באוהלים.
אחד הזיכרונות הקשים מתקופת המעברה: באחד החורפים, היה מבול חזק מאוד, אשר העיף את האוהל בו הם גרו. כל הרכוש שהיה באוהל נרטב וחלקו אף נהרס.
לאחר מספר שנים ובמאמצים מרובים, הצליחה המשפחה לקנות דירת שיכון בבת-ים.
 |
| שולמית לפני עלייתה לארץ |
 |
| קבוצת הנוער של שולמית, 1951 |
חברת נוער
המדינה עודדה את הנוער שעלה לישראל לגור בקיבוצים שונים. מסגרת זו נקראה "חברת נוער". שולמית גרה במספר קיבוצים. הרעיון היה לאפשר לנוער ללמוד ארבע שעות ולעבוד ארבע שעות. שולמית נהנתה לחיות בקיבוץ, ללמוד ולהתפתח.
המדינה עודדה את הנוער שעלה לישראל לגור בקיבוצים שונים. מסגרת זו נקראה "חברת נוער". שולמית גרה במספר קיבוצים. הרעיון היה לאפשר לנוער ללמוד ארבע שעות ולעבוד ארבע שעות. שולמית נהנתה לחיות בקיבוץ, ללמוד ולהתפתח.
הגיוס לצה"ל
שולמית מספרת כי כאשר הגיע זמנה להתגייס לצה"ל, סירבה משפחתה לאפשר לה לעשות זאת. היה חשש גדול בקרב עדות המזרח "לשלוח" את הבנות לצבא פן תצאנה לתרבות רעה. רוב הבנות הצהירו כי הן דתיות, אך שולמית חיה בקיבוץ ולכן טענה זו לא התאימה. היה ברור שהיא אינה מנהלת אורח חיים דתי.
בחשש רב, שולמית התגייסה ועבדה כפקידת טלפרינטר (מכשיר ששימש למשלוח מסרים טקסטואליים ממקום אחד למשנהו באמצעות קו תקשורת חשמלי פשוט, המורכב לרוב משני תילי מתכת).
כדי שסביבתה הקרובה לא תדע שהיא התגייסה, הייתה שולמית מחליפה את המדים בבגדים רגילים לפני הגעתה לביתה, כדי שהשכנים לא יידעו שהיא חיילת.
שולמית מספרת כי בסופו של דבר נהנתה משירותה הצבאי, ולמרות הקשיים שמחה כי הייתה לה הזדמנות לשרת בצבא ולהתערות בחברה.
שולמית מספרת כי כאשר הגיע זמנה להתגייס לצה"ל, סירבה משפחתה לאפשר לה לעשות זאת. היה חשש גדול בקרב עדות המזרח "לשלוח" את הבנות לצבא פן תצאנה לתרבות רעה. רוב הבנות הצהירו כי הן דתיות, אך שולמית חיה בקיבוץ ולכן טענה זו לא התאימה. היה ברור שהיא אינה מנהלת אורח חיים דתי.
 |
| בסיס קליטה ומיון, יומה הראשון של שולמית בצבא 9.6.54 |
בחשש רב, שולמית התגייסה ועבדה כפקידת טלפרינטר (מכשיר ששימש למשלוח מסרים טקסטואליים ממקום אחד למשנהו באמצעות קו תקשורת חשמלי פשוט, המורכב לרוב משני תילי מתכת).
כדי שסביבתה הקרובה לא תדע שהיא התגייסה, הייתה שולמית מחליפה את המדים בבגדים רגילים לפני הגעתה לביתה, כדי שהשכנים לא יידעו שהיא חיילת.
שולמית מספרת כי בסופו של דבר נהנתה משירותה הצבאי, ולמרות הקשיים שמחה כי הייתה לה הזדמנות לשרת בצבא ולהתערות בחברה.
שחרור מצה"ל
לאחר שהשתחררה מצה"ל היה לשולמית קשה למצוא עבודה. היא עבדה כפועלת במפעל לאריגה. בתקופה זו אביה לא עבד. אחיה הגדולים היו נשואים וכך היא הפכה להיות המפרנסת העיקרית של המשפחה. היא תמכה במשפחתה עד שהתחתנה.
לאחר שהשתחררה מצה"ל היה לשולמית קשה למצוא עבודה. היא עבדה כפועלת במפעל לאריגה. בתקופה זו אביה לא עבד. אחיה הגדולים היו נשואים וכך היא הפכה להיות המפרנסת העיקרית של המשפחה. היא תמכה במשפחתה עד שהתחתנה.
 |
| שולמית במפעל לאריגה ברמת גן, 1957 |
המשפחה החדשה
את בעלה דוד, הכירה שולמית באמצעות חברה שעבדה איתה במפעל.
לאחר חתונתה, הפסיקה לעבוד וחזרה לשוק העבודה בתור סייעת בגני ילדים רק כאשר בנה הצעיר היה בן חמש. היא עובדת כסייעת עד היום.
את בעלה דוד, הכירה שולמית באמצעות חברה שעבדה איתה במפעל.
לאחר חתונתה, הפסיקה לעבוד וחזרה לשוק העבודה בתור סייעת בגני ילדים רק כאשר בנה הצעיר היה בן חמש. היא עובדת כסייעת עד היום.
לאחר ששולמית התחתנה נולדו לה שני בנים
ובת: אלי, איריס (אמי) ושלומי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה