חייה של שולמית בעיראק לפני ההכרזה על מדינת ישראל

 משפחה ועבודה

שולמית חבזה נולדה בשנת 1936 בשם גרג'יה חאמץ'. היא נולדה בעיר בצרה שבעיראק להורים הלה ואהרון, בת שביעית מבין תשעה ילדים: יצחק, אלוויז, שיזן (נפטרה בגיל 13), דייזי, אברהם, ציון, שולמית (סבתא שלי), מאיר ומשה.
אביה אהרון עסק במסחר. חצי מביתם הגדול שימש כמפעל לקלייה, ייבוש והכנת גרעינים, בוטנים, שקדים, אגוזים וכדומה. אמה הלה הייתה אחראית על הפועלים הרבים (רובם היו ערבים) ואמרה להם מה לעשות. אביה מכר את הסחורה לחנויות השונות.

סבתה של שולמית, רחל

לימודים
שולמית למדה בבית הספר "אליאנס". זה היה בית ספר ליהודים. החל מכיתה ב' למדו הילדים שפות רבות: עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית.
סדר ישיבתם של התלמידים נקבע ע"פ מידת הצלחתם בלימודים. הטובים ביותר ישבו הכי קרוב למורה, ואילו הנכשלים ביותר ישבו בסוף הכיתה.

זיכרון ילדות מבית הספר
שולמית הייתה תלמידה מצטיינת, ולכן מורתה סמכה עליה נתנה לה משימות שונות ואפילו אישיות, שאינן קשורות ללימודים. באחד הימים, שלחה אותה מורתה אל ביתה (של המורה) כדי להביא לה מטפחות אף. בדרכה חזרה לביה"ס, נזכרה שולמית כי שכחה להביא הספר בצרפתית ושיש לה שיעור צרפתית באותו יום. היא עברה דרך ביתה ולקחה את הספר בצרפתית. כאשר חזרה, הרגישה מספיק בטוחה כדי לספר למורתה על כך שהיא עברה בביתה כדי להביא גם את הספר שלה.

הקהילה היהודית בבגדד

שמירה על הצביון היהודי בעיראק
בשבת המשפחה הקפידה לא להדליק אור. נהגו ללכת לבית כנסת, חגגו את החגים, שמרו על כשרות. הבן הערבי של אחת הפועלות נשאר לישון אצלם בימי שבת, ובכל פעם שהיה צורך בהדלקת אור הוא הדליק אותו, ושימש כ "גוי של שבת".

מגורים
שולמית נולדה בבצרה והתגוררה בה עד גיל 12.  בבצרה היה להם בית גדול של שלוש קומות עם גינה. היא נהנתה מאוד מהבית ואהבה במיוחד את הגינה. בנוסף, היא חיה בשכונה מעורבת (של ערבים ויהודים). בשנת 1948 עברה עם משפחתה לעיר הבירה בגדאד.  הוריה השכירו את הבית בבצרה על מנת לשכור בית בבגדד.

הלה עם מאיר (אחיה של שולמית)
בביתם בבצרה, 1933

סיבת המעבר מבצרה לבגדאד הייתה המאורעות שקרו נגד היהודים. הקש ששבר את גב הגמל היה פרשת שפיק עדס. שפיק עדס היה איש עסקים ידוע ואיש ציבור יהודי עיראקי שהוצא להורג בתלייה באשמת מכירת נשק למדינת ישראל ותמיכה במפלגה הקומוניסטית העיראקית. עדס נולד כבן למשפחה עשירה מהעיר חאלב שבסוריה. משפחתו היגרה משם והקימה עסקים בבגדאד, בקהיר ובביירות. שפיק ואחיו אברהם פתחו בבגדאד עסק למכירת חלקי מכונות בשם "עדס ושותפיו". העסק גדל ושפיק קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של סוכנות חברת המכוניות "פורד" בעיראק. הצלחתו הביאה לו עושר רב ורכושו נאמד בלמעלה מ-5 מיליון לי"ש. משרדו הראשי היה בבגדאד, אבל עדס השתקע בעיר בצרה, בה הקים את סניפו הגדול. לעדס היו קשרים חברתיים ועסקיים עם בני המעמד הגבוה, שרי ממשלה ואף עם העוצר עבד אל-אלה.
באוגוסט 1948, בעקבות ההסתה ושנאת היהודים, נעצר עדס והועמד לדין. האישומים נגדו כללו בגידה, פגיעה במאמץ המלחמתי, ותמיכה בקומוניזם ובאנרכיה‏‏.‏ שותפו המוסלמי לא נעצר ולא הואשם בדבר.
נגד עדס התקיים משפט ראווה ש נערך בפני אב בית הדין הצבאי באזור בצרה, עבדאללה אל-נעסני, (שתמך בתנועה הנאצית לשעבר).‏ עדס נמצא אשם ונגזרו עליו דין מוות, קנס בגובה 5 מיליון דינאר, והחרמת רכושו.‏ שלושה ימים לאחר מכן אישר העוצר עבד אל-אלה את הוצאתו להורג בעקבות איומים על יציבות השלטון אם יסרב לעשות זאת. שפיק עדס הפך לקדוש מעונה בעל כורחו והפך לסמל לבני הקהילה היהודית על אפה ועל חמתה. המשפט סימל ליהודים רבים שלא הייתה להם לפני כן זיקה לציונות את מעמדם בעיראק, והמחיש את חוסר הביטחון בעתיד. לאחר פרשה זו, הרבה יהודים הבינו שאין להם מקום בעיראק והחליטו לעזוב את ביתם.
שולמית מספרת כי היום בו הוצא שפיק עדס להורג בתלייה באחד מרחובותיה הראשיים של בצרה, מול אלפי צופים ומול בני משפחתו הפך ליום אבל. הילדים לא הלכו לבית הספר, היו הפגנות ברחובות ונשמעו צעקות ברחובות בערבית "תלו אותו! צלבו אותו!".

פרהוד
משמעות המילה הערבית פרהוד היא הפחדה ברוטאלית כלפי נשלטים, ובתרגום מילולי: ביזה, שוד. הפרהוד הוא שם לפרעות שביצעו הערבים נגד האוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, ביוני 1941.
לפני כן, ב-16 במאי 1941 כבשו הבריטים את בצרה, אך התמקמו מחוץ לעיר.
ב-19 במאי נבזזו והושחתו בתי מסחר וחנויות של יהודים בעיר בצרה. שלום דרויש, שהיה מזכיר העדה, העיד כי מספר ימים לפני הטבח סומנו בתי היהודים בטביעת כף יד (חמסה) בצבע אדום.

אירועי הפרהוד החלו בבוקר ה-1 ביוני, כאשר קבוצת יהודים הותקפה. מהומות פרצו והאספסוף המוסלמי הצטרף לחיילים ולשוטרים. ברחובות הראשיים הייתה התנפלות על יהודים. היהודים הוצאו בכוח ממכוניות ומאוטובוסים, הוכו מכות רצח ונשחטו בחרבות ופגיונות לעיני כל, כשנהגי האוטובוסים דורסים את הגופות. אל האספסוף הצטרפו גם פקידי ממשלה ותלמידי בית ספר. הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת תפקידים ביניהן. ניסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו. המהומות החמירו ביום השני, אז ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם נשק.

בזמן המהומות נבזזו ונשרפו חנויות היהודים, שסומנו עוד קודם לכן בסימן אדום, וקציני משטרה גבוהים העמיסו על משאיות את הרכוש ששדדו מהן ומבתי היהודים. בכמה מקרים פתחו השודדים את הברזים ומילאו את הבתים מים. גם בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. הפורעים ביצעו מעשי אונס וריטשו איברים של תינוקות, נשים וזקנים. במקומות קרובים לנהר ובבתים שבהם היו בארות, השליכו את הילדים למים לעיני ההורים. יהודים עלו על גגות הבתים וברחו מגג לגג. במסגרת הפרעות נרצחו קרוב למאתיים יהודים, נפצעו אלפי אנשים, ילדים רבים הפכו ליתומים ורכוש רב נבזז. בנוסף, מאות אנשים לא יהודים נהרגו בניסיון לעצור את הפרעות. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד.
אירועים אלה שימשו כגורם לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק, מה שהביא בסופו של דבר לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה בשנות ה-50.
שולמית זוכרת כי דובר על כך שהיטלר עלול להגיע לעיראק, ולהרוג את היהודים החיים בקרבה. שולמית זוכרת כי אחיה הגדול דיבר על כך בביתם ואסר על אחיה ואחיותיה לצאת מהבית לתקופה מסוימת, בשל הפחד מהמצב.

אברהם, ציון ושולמית (בת 3), 1941

שולמית הייתה בת ארבע כאשר קרו מאורעות בבצרה. היא זוכרת מעט מאד: בהלה גדולה וריצה של כל המשפחה. אמה הרימה אותה, אביה לקח את בני המשפחה ל"בית מוגן". המשפחה ברחה ועל הבית הופקד שומר, אדם יהודי שהתחפש לערבי. על הדלת השעינו שקים מלאי סחורה מהעסק המשפחתי, כאמצעי הגנה נוסף, וזאת כדי להקשות על פריצה לבית. לבסוף, ביתם נפרץ ונבזז.

יחסם של הערבים כלפי היהודים
שולמית מספרת כי בהתחלה, היהודים לא חשו פחד מיוחד מהערבים, אך עם חלוף הזמן הורע המצב, ולאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-1948, נקבעו עונשים חמורים ליהודים שיעסקו בפעילות ציונית וייתפסו. שולמית מספרת שהיא זוכרת כיצד הייתה פוחדת ללכת ברחוב. זכור לה מקרה בו הלכה ברחוב עם אחיה, וילדים ערבים הציקו לה, ניסו למשוך בשיערה או בשמלתה. היא זוכרת כיצד היא רצה לביתה והרגישה פחד גדול.