יום שבת, 23 באפריל 2016
יום שישי, 22 באפריל 2016
חייה של שולמית במדינת ישראל
העלייה לארץ ישראל
תחילה, שלחו את המשפחה להתגורר בפרדס חנה. שם גרו במחנה עולים. אחר כך עברו למעברה ברעננה, שם חיו מספר שנים בתנאים גרועים מאד באוהלים.
אחד הזיכרונות הקשים מתקופת המעברה: באחד החורפים, היה מבול חזק מאוד, אשר העיף את האוהל בו הם גרו. כל הרכוש שהיה באוהל נרטב וחלקו אף נהרס.
לאחר מספר שנים ובמאמצים מרובים, הצליחה המשפחה לקנות דירת שיכון בבת-ים.
תחילה, שלחו את המשפחה להתגורר בפרדס חנה. שם גרו במחנה עולים. אחר כך עברו למעברה ברעננה, שם חיו מספר שנים בתנאים גרועים מאד באוהלים.
אחד הזיכרונות הקשים מתקופת המעברה: באחד החורפים, היה מבול חזק מאוד, אשר העיף את האוהל בו הם גרו. כל הרכוש שהיה באוהל נרטב וחלקו אף נהרס.
לאחר מספר שנים ובמאמצים מרובים, הצליחה המשפחה לקנות דירת שיכון בבת-ים.
 |
| שולמית לפני עלייתה לארץ |
 |
| קבוצת הנוער של שולמית, 1951 |
חברת נוער
המדינה עודדה את הנוער שעלה לישראל לגור בקיבוצים שונים. מסגרת זו נקראה "חברת נוער". שולמית גרה במספר קיבוצים. הרעיון היה לאפשר לנוער ללמוד ארבע שעות ולעבוד ארבע שעות. שולמית נהנתה לחיות בקיבוץ, ללמוד ולהתפתח.
המדינה עודדה את הנוער שעלה לישראל לגור בקיבוצים שונים. מסגרת זו נקראה "חברת נוער". שולמית גרה במספר קיבוצים. הרעיון היה לאפשר לנוער ללמוד ארבע שעות ולעבוד ארבע שעות. שולמית נהנתה לחיות בקיבוץ, ללמוד ולהתפתח.
הגיוס לצה"ל
שולמית מספרת כי כאשר הגיע זמנה להתגייס לצה"ל, סירבה משפחתה לאפשר לה לעשות זאת. היה חשש גדול בקרב עדות המזרח "לשלוח" את הבנות לצבא פן תצאנה לתרבות רעה. רוב הבנות הצהירו כי הן דתיות, אך שולמית חיה בקיבוץ ולכן טענה זו לא התאימה. היה ברור שהיא אינה מנהלת אורח חיים דתי.
בחשש רב, שולמית התגייסה ועבדה כפקידת טלפרינטר (מכשיר ששימש למשלוח מסרים טקסטואליים ממקום אחד למשנהו באמצעות קו תקשורת חשמלי פשוט, המורכב לרוב משני תילי מתכת).
כדי שסביבתה הקרובה לא תדע שהיא התגייסה, הייתה שולמית מחליפה את המדים בבגדים רגילים לפני הגעתה לביתה, כדי שהשכנים לא יידעו שהיא חיילת.
שולמית מספרת כי בסופו של דבר נהנתה משירותה הצבאי, ולמרות הקשיים שמחה כי הייתה לה הזדמנות לשרת בצבא ולהתערות בחברה.
שולמית מספרת כי כאשר הגיע זמנה להתגייס לצה"ל, סירבה משפחתה לאפשר לה לעשות זאת. היה חשש גדול בקרב עדות המזרח "לשלוח" את הבנות לצבא פן תצאנה לתרבות רעה. רוב הבנות הצהירו כי הן דתיות, אך שולמית חיה בקיבוץ ולכן טענה זו לא התאימה. היה ברור שהיא אינה מנהלת אורח חיים דתי.
 |
| בסיס קליטה ומיון, יומה הראשון של שולמית בצבא 9.6.54 |
בחשש רב, שולמית התגייסה ועבדה כפקידת טלפרינטר (מכשיר ששימש למשלוח מסרים טקסטואליים ממקום אחד למשנהו באמצעות קו תקשורת חשמלי פשוט, המורכב לרוב משני תילי מתכת).
כדי שסביבתה הקרובה לא תדע שהיא התגייסה, הייתה שולמית מחליפה את המדים בבגדים רגילים לפני הגעתה לביתה, כדי שהשכנים לא יידעו שהיא חיילת.
שולמית מספרת כי בסופו של דבר נהנתה משירותה הצבאי, ולמרות הקשיים שמחה כי הייתה לה הזדמנות לשרת בצבא ולהתערות בחברה.
שחרור מצה"ל
לאחר שהשתחררה מצה"ל היה לשולמית קשה למצוא עבודה. היא עבדה כפועלת במפעל לאריגה. בתקופה זו אביה לא עבד. אחיה הגדולים היו נשואים וכך היא הפכה להיות המפרנסת העיקרית של המשפחה. היא תמכה במשפחתה עד שהתחתנה.
לאחר שהשתחררה מצה"ל היה לשולמית קשה למצוא עבודה. היא עבדה כפועלת במפעל לאריגה. בתקופה זו אביה לא עבד. אחיה הגדולים היו נשואים וכך היא הפכה להיות המפרנסת העיקרית של המשפחה. היא תמכה במשפחתה עד שהתחתנה.
 |
| שולמית במפעל לאריגה ברמת גן, 1957 |
המשפחה החדשה
את בעלה דוד, הכירה שולמית באמצעות חברה שעבדה איתה במפעל.
לאחר חתונתה, הפסיקה לעבוד וחזרה לשוק העבודה בתור סייעת בגני ילדים רק כאשר בנה הצעיר היה בן חמש. היא עובדת כסייעת עד היום.
את בעלה דוד, הכירה שולמית באמצעות חברה שעבדה איתה במפעל.
לאחר חתונתה, הפסיקה לעבוד וחזרה לשוק העבודה בתור סייעת בגני ילדים רק כאשר בנה הצעיר היה בן חמש. היא עובדת כסייעת עד היום.
לאחר ששולמית התחתנה נולדו לה שני בנים
ובת: אלי, איריס (אמי) ושלומי.
חייה של שולמית בעיראק עם קום מדינת ישראל
תקופת הכרזת המדינה והשפעתה על חיי
היהודים בעיראק
עם ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל החלו הערבים מתנכלים ליהודים. שולמית זוכרת כי אמנם לא דובר באופן גלוי על גירוש היהודים מעיראק, אך הייתה תחושה מעיקה ומכבידה. הכניסו יהודים לכלא ללא סיבות ממשיות, אסרו על לימודי העברית, (היהודים החלו ללמוד עברית באופן מחתרתי). במקרים מסוימים, דרשו מהיהודים להחליט בין התפטרות מעבודה או שהייה בבית כלא. היהודים נמנעו מללכת עם חפצים בעלי צביון יהודי כגון מגן דוד ועוד.
רדיפת היהודים התגברה ובאה לידי ביטוי במגבלות רבות ועונשים חמורים:
יציאת יהודים מעיראק נאסרה.
פקידים יהודים ממשרדי הממשל ומהמוסדות הכפופים להם פוטרו.
פעילותם המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודים הוגבלו.
שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל נסגרו בפני התלמידים היהודים.
יהודים אולצו לתרום כסף כדי לסייע לכוחות העיראקיים שנלחמו בארץ ישראל.
המשטרה החשאית רדפה את היהודים בהאשמות שונות.
יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם.
יהודים עשירים נעצרו ונקנסו.
מאמרי הסתה נגד היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע.
בעקבות תקנות אלו, נעשו סחיטות כספים מהיהודים בשל עלילות שווא.
עם ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל החלו הערבים מתנכלים ליהודים. שולמית זוכרת כי אמנם לא דובר באופן גלוי על גירוש היהודים מעיראק, אך הייתה תחושה מעיקה ומכבידה. הכניסו יהודים לכלא ללא סיבות ממשיות, אסרו על לימודי העברית, (היהודים החלו ללמוד עברית באופן מחתרתי). במקרים מסוימים, דרשו מהיהודים להחליט בין התפטרות מעבודה או שהייה בבית כלא. היהודים נמנעו מללכת עם חפצים בעלי צביון יהודי כגון מגן דוד ועוד.
רדיפת היהודים התגברה ובאה לידי ביטוי במגבלות רבות ועונשים חמורים:
יציאת יהודים מעיראק נאסרה.
פקידים יהודים ממשרדי הממשל ומהמוסדות הכפופים להם פוטרו.
פעילותם המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודים הוגבלו.
שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל נסגרו בפני התלמידים היהודים.
יהודים אולצו לתרום כסף כדי לסייע לכוחות העיראקיים שנלחמו בארץ ישראל.
המשטרה החשאית רדפה את היהודים בהאשמות שונות.
יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם.
יהודים עשירים נעצרו ונקנסו.
מאמרי הסתה נגד היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע.
בעקבות תקנות אלו, נעשו סחיטות כספים מהיהודים בשל עלילות שווא.
שולמית מספרת כי לאחר שהודיעו על הקמת
המדינה נתפסו יהודים רבים שנחשדו בפעילות ציונית והוכנסו לכלא.
היא מספרת שבן דודה היה תלמיד מצטיין. לאחר שסיים את לימודיו הוא היה בין היהודים היחידים שהתקבלו לאוניברסיטה נחשבת. בשל היותו יהודי, קינאו בו והרביצו לו. על מנת שיניחו לו, הוא החל לעזור לסטודנטים הערבים בלימודיהם וזה אכן עזר. בתום לימודיו העלילו עליו שהוא קומוניסט ולכן ישב שנתיים בכלא.
 |
| אהרון עם אברהם, 1939 |
היא מספרת שבן דודה היה תלמיד מצטיין. לאחר שסיים את לימודיו הוא היה בין היהודים היחידים שהתקבלו לאוניברסיטה נחשבת. בשל היותו יהודי, קינאו בו והרביצו לו. על מנת שיניחו לו, הוא החל לעזור לסטודנטים הערבים בלימודיהם וזה אכן עזר. בתום לימודיו העלילו עליו שהוא קומוניסט ולכן ישב שנתיים בכלא.
שולמית זוכרת שאבא שלה בכה משמחה כאשר
הוקמה מדינת ישראל.
עליית יהודי עיראק למדינת ישראל
בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות.
מדינת ישראל ניהלה מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק.
רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, ובתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם.
מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה", וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל..
בשנים 1951-1950, בהן גבר זרם העלייה מרומניה, פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל. בפני הסוכנות היהודית עמדה השאלה, אם לצמצם את העלייה מרומניה לטובת עליית כל יהדות עיראק. הוויכוחים בארץ התלהטו. הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה – עשרת אלפים איש לחודש בשל קשיי הקליטה, וזאת למרות איומה של ממשלת עיראק לסגור את שעריה ולאחר שנזרקה פצצה על בית כנסת בבגדד, ששימש מרכז להכנת יהודים לעלייה.
דוד בן-גוריון הוא שהכריע את הכף באותם ויכוחים וקבע, כי יש להעלות את כל יהודי עיראק, ומהר ככל האפשר. עד סוף אפריל 1951 עלה הרוב המכריע של יהודי בצרה ונותרו בה 1,450 איש בלבד. בסיום המבצע נותרו בה כ-800 יהודים.
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך עשרים חודשים בדיוק. 110,618 יהודים. מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכל 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו.
המבצע להעלאת יהודי עיראק נקרא בשם "מבצע עזרא ונחמיה" לזכרם של עזרא ונחמיה שעמדו בראש שיבת ציון מבבל בראשית ימי הבית השני.
בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות.
מדינת ישראל ניהלה מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק.
רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, ובתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם.
מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה", וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל..
בשנים 1951-1950, בהן גבר זרם העלייה מרומניה, פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל. בפני הסוכנות היהודית עמדה השאלה, אם לצמצם את העלייה מרומניה לטובת עליית כל יהדות עיראק. הוויכוחים בארץ התלהטו. הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה – עשרת אלפים איש לחודש בשל קשיי הקליטה, וזאת למרות איומה של ממשלת עיראק לסגור את שעריה ולאחר שנזרקה פצצה על בית כנסת בבגדד, ששימש מרכז להכנת יהודים לעלייה.
דוד בן-גוריון הוא שהכריע את הכף באותם ויכוחים וקבע, כי יש להעלות את כל יהודי עיראק, ומהר ככל האפשר. עד סוף אפריל 1951 עלה הרוב המכריע של יהודי בצרה ונותרו בה 1,450 איש בלבד. בסיום המבצע נותרו בה כ-800 יהודים.
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך עשרים חודשים בדיוק. 110,618 יהודים. מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכל 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו.
המבצע להעלאת יהודי עיראק נקרא בשם "מבצע עזרא ונחמיה" לזכרם של עזרא ונחמיה שעמדו בראש שיבת ציון מבבל בראשית ימי הבית השני.
 |
| עליית יהודי עיראק לישראל, 1951 |
העלייה לארץ ישראל
אביה של שולמית לא רצה לעזוב את העסק שאותו הוא ניהל. הוא הגיש בקשה לעלות לישראל וקיווה שיספיק למכור את כל רכושו ואת העסק עד שהאישור לעלייה יגיע. להפתעתו הרבה, כבר למחרת הגשת הבקשה, הגיעו לביתם אנשים מטעם הממשל והודיעו להם כי מרגע זה ואילך, כל רכושם מולאם. אין הם יכולים למכור דבר או להשתמש בסחורה הרבה שהייתה בבית. הרכוש הולאם על-ידי שלטונות עיראק והמשפחה עלתה ללא רכוש, פרט לבגדים שעליהם וטבעת הנישואים של אימה. שולמית זוכרת שכאשר הגיעו האנשים מטעם השלטונות להודיע להם על הלאמת הרכוש, הם נכנסו לכל חדרי הבית, שקלו את כל הסחורות שהיו שם והציבו שומר מטעמם. תוך ימים ספורים הם עלו ארצה.
אביה של שולמית שלח את הכסף והזהב שהיה שייך למשפחה עם קרובי משפחה שעלו לארץ קודם לכן, אך לא זכה לקבלו בחזרה. נאמר לו כי הכסף נשדד.
אביה של שולמית לא רצה לעזוב את העסק שאותו הוא ניהל. הוא הגיש בקשה לעלות לישראל וקיווה שיספיק למכור את כל רכושו ואת העסק עד שהאישור לעלייה יגיע. להפתעתו הרבה, כבר למחרת הגשת הבקשה, הגיעו לביתם אנשים מטעם הממשל והודיעו להם כי מרגע זה ואילך, כל רכושם מולאם. אין הם יכולים למכור דבר או להשתמש בסחורה הרבה שהייתה בבית. הרכוש הולאם על-ידי שלטונות עיראק והמשפחה עלתה ללא רכוש, פרט לבגדים שעליהם וטבעת הנישואים של אימה. שולמית זוכרת שכאשר הגיעו האנשים מטעם השלטונות להודיע להם על הלאמת הרכוש, הם נכנסו לכל חדרי הבית, שקלו את כל הסחורות שהיו שם והציבו שומר מטעמם. תוך ימים ספורים הם עלו ארצה.
אביה של שולמית שלח את הכסף והזהב שהיה שייך למשפחה עם קרובי משפחה שעלו לארץ קודם לכן, אך לא זכה לקבלו בחזרה. נאמר לו כי הכסף נשדד.
שולמית זוכרת את הטיסה בה הגיעה ארצה ואת ההתרגשות הגדולה.
חייה של שולמית בעיראק לפני ההכרזה על מדינת ישראל
שולמית חבזה נולדה
בשנת 1936 בשם גרג'יה חאמץ'. היא נולדה בעיר בצרה שבעיראק להורים הלה ואהרון, בת
שביעית מבין תשעה ילדים: יצחק, אלוויז, שיזן (נפטרה בגיל 13), דייזי, אברהם, ציון,
שולמית (סבתא שלי), מאיר ומשה.
אביה אהרון עסק במסחר. חצי מביתם הגדול שימש כמפעל לקלייה, ייבוש והכנת גרעינים, בוטנים, שקדים, אגוזים וכדומה. אמה הלה הייתה אחראית על הפועלים הרבים (רובם היו ערבים) ואמרה להם מה לעשות. אביה מכר את הסחורה לחנויות השונות.
אביה אהרון עסק במסחר. חצי מביתם הגדול שימש כמפעל לקלייה, ייבוש והכנת גרעינים, בוטנים, שקדים, אגוזים וכדומה. אמה הלה הייתה אחראית על הפועלים הרבים (רובם היו ערבים) ואמרה להם מה לעשות. אביה מכר את הסחורה לחנויות השונות.
 |
| סבתה של שולמית, רחל |
לימודים
שולמית למדה בבית הספר "אליאנס". זה היה בית ספר ליהודים. החל מכיתה ב' למדו הילדים שפות רבות: עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית.
סדר ישיבתם של התלמידים נקבע ע"פ מידת הצלחתם בלימודים. הטובים ביותר ישבו הכי קרוב למורה, ואילו הנכשלים ביותר ישבו בסוף הכיתה.
שולמית למדה בבית הספר "אליאנס". זה היה בית ספר ליהודים. החל מכיתה ב' למדו הילדים שפות רבות: עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית.
סדר ישיבתם של התלמידים נקבע ע"פ מידת הצלחתם בלימודים. הטובים ביותר ישבו הכי קרוב למורה, ואילו הנכשלים ביותר ישבו בסוף הכיתה.
זיכרון ילדות מבית הספר
שולמית הייתה תלמידה מצטיינת, ולכן מורתה סמכה עליה נתנה לה משימות שונות ואפילו אישיות, שאינן קשורות ללימודים. באחד הימים, שלחה אותה מורתה אל ביתה (של המורה) כדי להביא לה מטפחות אף. בדרכה חזרה לביה"ס, נזכרה שולמית כי שכחה להביא הספר בצרפתית ושיש לה שיעור צרפתית באותו יום. היא עברה דרך ביתה ולקחה את הספר בצרפתית. כאשר חזרה, הרגישה מספיק בטוחה כדי לספר למורתה על כך שהיא עברה בביתה כדי להביא גם את הספר שלה.
שולמית הייתה תלמידה מצטיינת, ולכן מורתה סמכה עליה נתנה לה משימות שונות ואפילו אישיות, שאינן קשורות ללימודים. באחד הימים, שלחה אותה מורתה אל ביתה (של המורה) כדי להביא לה מטפחות אף. בדרכה חזרה לביה"ס, נזכרה שולמית כי שכחה להביא הספר בצרפתית ושיש לה שיעור צרפתית באותו יום. היא עברה דרך ביתה ולקחה את הספר בצרפתית. כאשר חזרה, הרגישה מספיק בטוחה כדי לספר למורתה על כך שהיא עברה בביתה כדי להביא גם את הספר שלה.
 |
| הקהילה היהודית בבגדד |
שמירה על הצביון היהודי בעיראק
בשבת המשפחה הקפידה לא להדליק אור. נהגו ללכת לבית כנסת, חגגו את החגים, שמרו על כשרות. הבן הערבי של אחת הפועלות נשאר לישון אצלם בימי שבת, ובכל פעם שהיה צורך בהדלקת אור הוא הדליק אותו, ושימש כ "גוי של שבת".
מגורים
שולמית נולדה בבצרה והתגוררה בה עד גיל 12. בבצרה היה להם בית גדול של שלוש קומות עם גינה. היא נהנתה מאוד מהבית ואהבה במיוחד את הגינה. בנוסף, היא חיה בשכונה מעורבת (של ערבים ויהודים). בשנת 1948 עברה עם משפחתה לעיר הבירה בגדאד. הוריה השכירו את הבית בבצרה על מנת לשכור בית בבגדד.
 |
| הלה עם מאיר (אחיה של שולמית) בביתם בבצרה, 1933 |
סיבת המעבר מבצרה לבגדאד הייתה המאורעות שקרו נגד היהודים. הקש ששבר את גב הגמל היה פרשת שפיק עדס. שפיק עדס היה איש עסקים ידוע ואיש ציבור יהודי עיראקי שהוצא להורג בתלייה באשמת מכירת נשק למדינת ישראל ותמיכה במפלגה הקומוניסטית העיראקית. עדס נולד כבן למשפחה עשירה מהעיר חאלב שבסוריה. משפחתו היגרה משם והקימה עסקים בבגדאד, בקהיר ובביירות. שפיק ואחיו אברהם פתחו בבגדאד עסק למכירת חלקי מכונות בשם "עדס ושותפיו". העסק גדל ושפיק קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של סוכנות חברת המכוניות "פורד" בעיראק. הצלחתו הביאה לו עושר רב ורכושו נאמד בלמעלה מ-5 מיליון לי"ש. משרדו הראשי היה בבגדאד, אבל עדס השתקע בעיר בצרה, בה הקים את סניפו הגדול. לעדס היו קשרים חברתיים ועסקיים עם בני המעמד הגבוה, שרי ממשלה ואף עם העוצר עבד אל-אלה.
באוגוסט 1948, בעקבות ההסתה ושנאת היהודים, נעצר עדס והועמד לדין. האישומים נגדו כללו בגידה, פגיעה במאמץ המלחמתי, ותמיכה בקומוניזם ובאנרכיה. שותפו המוסלמי לא נעצר ולא הואשם בדבר.
נגד עדס התקיים משפט ראווה ש נערך בפני אב בית הדין הצבאי באזור בצרה, עבדאללה אל-נעסני, (שתמך בתנועה הנאצית לשעבר). עדס נמצא אשם ונגזרו עליו דין מוות, קנס בגובה 5 מיליון דינאר, והחרמת רכושו. שלושה ימים לאחר מכן אישר העוצר עבד אל-אלה את הוצאתו להורג בעקבות איומים על יציבות השלטון אם יסרב לעשות זאת. שפיק עדס הפך לקדוש מעונה בעל כורחו והפך לסמל לבני הקהילה היהודית על אפה ועל חמתה. המשפט סימל ליהודים רבים שלא הייתה להם לפני כן זיקה לציונות את מעמדם בעיראק, והמחיש את חוסר הביטחון בעתיד. לאחר פרשה זו, הרבה יהודים הבינו שאין להם מקום בעיראק והחליטו לעזוב את ביתם.
שולמית מספרת כי היום בו הוצא שפיק עדס להורג בתלייה באחד מרחובותיה הראשיים של בצרה, מול אלפי צופים ומול בני משפחתו הפך ליום אבל. הילדים לא הלכו לבית הספר, היו הפגנות ברחובות ונשמעו צעקות ברחובות בערבית "תלו אותו! צלבו אותו!".
פרהוד
משמעות המילה הערבית פרהוד היא הפחדה ברוטאלית כלפי נשלטים, ובתרגום מילולי: ביזה, שוד. הפרהוד הוא שם לפרעות שביצעו הערבים נגד האוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, ביוני 1941.
לפני כן, ב-16 במאי 1941 כבשו הבריטים את בצרה, אך התמקמו מחוץ לעיר.
ב-19 במאי נבזזו והושחתו בתי מסחר וחנויות של יהודים בעיר בצרה. שלום דרויש, שהיה מזכיר העדה, העיד כי מספר ימים לפני הטבח סומנו בתי היהודים בטביעת כף יד (חמסה) בצבע אדום.
משמעות המילה הערבית פרהוד היא הפחדה ברוטאלית כלפי נשלטים, ובתרגום מילולי: ביזה, שוד. הפרהוד הוא שם לפרעות שביצעו הערבים נגד האוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, ביוני 1941.
לפני כן, ב-16 במאי 1941 כבשו הבריטים את בצרה, אך התמקמו מחוץ לעיר.
ב-19 במאי נבזזו והושחתו בתי מסחר וחנויות של יהודים בעיר בצרה. שלום דרויש, שהיה מזכיר העדה, העיד כי מספר ימים לפני הטבח סומנו בתי היהודים בטביעת כף יד (חמסה) בצבע אדום.
אירועי הפרהוד החלו בבוקר ה-1 ביוני, כאשר קבוצת
יהודים הותקפה. מהומות פרצו והאספסוף המוסלמי הצטרף לחיילים ולשוטרים. ברחובות הראשיים
הייתה התנפלות על יהודים. היהודים הוצאו בכוח ממכוניות ומאוטובוסים, הוכו מכות רצח
ונשחטו בחרבות ופגיונות לעיני כל, כשנהגי האוטובוסים דורסים את הגופות. אל האספסוף
הצטרפו גם פקידי ממשלה ותלמידי בית ספר. הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת
תפקידים ביניהן. ניסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו.
המהומות החמירו ביום השני, אז ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם
נשק.
בזמן המהומות נבזזו ונשרפו חנויות
היהודים, שסומנו עוד קודם לכן בסימן אדום, וקציני משטרה גבוהים העמיסו על משאיות
את הרכוש ששדדו מהן ומבתי היהודים. בכמה מקרים פתחו השודדים את הברזים ומילאו את
הבתים מים. גם בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. הפורעים ביצעו מעשי אונס וריטשו איברים של תינוקות, נשים וזקנים.
במקומות קרובים לנהר ובבתים שבהם היו בארות, השליכו את הילדים למים לעיני ההורים.
יהודים עלו על גגות הבתים וברחו מגג לגג. במסגרת הפרעות נרצחו קרוב למאתיים יהודים,
נפצעו אלפי אנשים, ילדים רבים הפכו ליתומים ורכוש רב נבזז. בנוסף, מאות אנשים לא
יהודים נהרגו בניסיון לעצור את הפרעות. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד.
אירועים אלה שימשו כגורם לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק, מה שהביא בסופו של דבר לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה בשנות ה-50.
שולמית זוכרת כי דובר על כך שהיטלר עלול להגיע לעיראק, ולהרוג את היהודים החיים בקרבה. שולמית זוכרת כי אחיה הגדול דיבר על כך בביתם ואסר על אחיה ואחיותיה לצאת מהבית לתקופה מסוימת, בשל הפחד מהמצב.
אירועים אלה שימשו כגורם לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק, מה שהביא בסופו של דבר לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה בשנות ה-50.
שולמית זוכרת כי דובר על כך שהיטלר עלול להגיע לעיראק, ולהרוג את היהודים החיים בקרבה. שולמית זוכרת כי אחיה הגדול דיבר על כך בביתם ואסר על אחיה ואחיותיה לצאת מהבית לתקופה מסוימת, בשל הפחד מהמצב.
 |
| אברהם, ציון ושולמית (בת 3), 1941 |
יחסם של הערבים כלפי היהודים
שולמית מספרת כי בהתחלה, היהודים לא חשו פחד מיוחד מהערבים, אך עם חלוף הזמן הורע המצב, ולאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-1948, נקבעו עונשים חמורים ליהודים שיעסקו בפעילות ציונית וייתפסו. שולמית מספרת שהיא זוכרת כיצד הייתה פוחדת ללכת ברחוב. זכור לה מקרה בו הלכה ברחוב עם אחיה, וילדים ערבים הציקו לה, ניסו למשוך בשיערה או בשמלתה. היא זוכרת כיצד היא רצה לביתה והרגישה פחד גדול.
שולמית מספרת כי בהתחלה, היהודים לא חשו פחד מיוחד מהערבים, אך עם חלוף הזמן הורע המצב, ולאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-1948, נקבעו עונשים חמורים ליהודים שיעסקו בפעילות ציונית וייתפסו. שולמית מספרת שהיא זוכרת כיצד הייתה פוחדת ללכת ברחוב. זכור לה מקרה בו הלכה ברחוב עם אחיה, וילדים ערבים הציקו לה, ניסו למשוך בשיערה או בשמלתה. היא זוכרת כיצד היא רצה לביתה והרגישה פחד גדול.
יום חמישי, 28 בינואר 2016
מי היא שולמית חבזה? תעודת זהות
שולמית היא סבתי מצד אמי. שם נעוריה היה גרג'יה חאמץ'.
היא נולדה בעיר בצרה בעיראק להילה ואהרון בשנת
1936.
שולמית היא הבת השביעית מבין תשעה אחים ואחיות.
היא עלתה מעיראק ביחד עם משפחתה בשנת 1951 לישראל.
תחילה, כשעלו לארץ גרה עם כל בני משפחתה באוהל
במעברה. תנאי החיים בתקופה זו היו קשים מאד.
כשהתבגרה, התגייסה לצה"ל, וזאת למרות
העובדה שגיוס לצבא נחשב באותה תקופה לעניין לא מקובל בקרב הבנות שעלו ארצה מעיראק.
בשנת 1964 היא התחתנה עם דוד חבזה, גם הוא עולה
מעיראק.
לדוד ולשולמית נולדו שני בנים ובת (אמא שלי);
אלי, איריס ושלומי.
בשנת 2002 דוד נפטר.
כיום שולמית עובדת כסייעת בגני ילדים.
יש לה שבע נכדות והיא גרה ברמת-גן.
 |
| אני וסבתי בביתה ברמת גן |
 |
| אמי איריס וסבתי שולמית |
 |
| שלושה דורות |
הירשם ל-
רשומות (Atom)